ראיון עם נדיה, אשתו של אלי כהן

היום משום מה לא הצלחתי להרדם, אלי כהן ונדיה לא יצאו לי מהראש. פתאום נזכרתי שלפני כ 5 שנים הלכתי לביתה של נדיה והיא הסכימה שאני אראיין אותה.

היא קיבלה אותי ממש יפה בביתה והיא עשתה עליי רושם של אישה חזקה מאוד שעברה המון בחייה. אני מעריצה את הכוחות שלה.

צרפתי לפה את המידע על אלי והראיון עם נדיה.

                                         _________________________

אלי כהן נולד ב 26.12.1924 באלכסנדריה שבמצריים .

אביו של אלי כהן, שאול, הכיר את אמו של אלי, סופי טווילר בקהיר ובשנת 1922 הם נישאו ועברו לאלכסנדריה שם נולדו להם שישה בנים ושתי בנות.

השפה שדוברה בביתו של אלי הייתה ערבית וצרפתית. את שפת העברית הוא החל ללמוד בבית הספר היהודי של הרב וונטורה.

כאשר מנו לאלי  עשרים שנה, הוא הצטרף לתנועה הציונית. את רב זמנו הקדיש לפעילות ציונית חשאית.

אלי למד באוניברסיטת "פארוק ה 1". הוא שאף להיות מהנדס אך נאלץ לעזוב את לימודיו בשנת 1947 משום שגילו שהוא היה פעיל בתנועה הציונית. הוא הדריך את הנוער בתנועת החלוץ והכין את הנוער לעלייה לארץ ישראל.

לאחר "מבצע קדש" עלה עם משפחתו לארץ ישראל והחל לעבוד ב"המשביר" והועסק לזמן קצר כמתרגם במודיעין.

בארץ ישראל הכיר אלי את נדיה , נערה שהגיעה ארצה עם עולי עיראק וב -31.8.1959 הם נישאו בבית הכנסת "אהל מועד" בתל אביב ועברו לגור בדירה בבת ים.

ב 9.9.1960 נולדה ביתם הראשונה סופיה.

אלי גויס למודיעין הישראלי ב 24.5.1960 ע"י קצין בכיר המכונה "סלמאן".

ה"מוסד" בנה לאלי זהות חדשה של איש עסקים החיי בבואנוס איירס , ארגנטינה וחוזר לסוריה כבן עובד  השב למולדתו.

אלי התאים לתפקיד של סוכן בארץ אויב תוך כדי מילוי 2 התנאים הבסיסים שהם : חזות חיצונית נאותה וידיעת השפה הערבית על בוריה.

אלי כהן היה צריך "לשכוח" את עצם היותו יהודי ממצרים והחלו לבנות לו זהות חדשה.

יצחק, הממונה על אלי אמר לו שמעתה שמו יהיה כאמל, שם אביו תאבת ושם אימו סעידה איברהים. אלי נאלץ ללמוד את עיקרי דת האסלאם  ואת עיקרי הדברים שעליו לדעת כאיש עסקים הבא מארגנטינה. הוא החל מגדל שפם בכדי לקבל מראה ערבי. זה גרם למשפחתו לתהות מדוע הוא החליט לגדל שפם.

אלי השתלב בקהילה הסורית והלבנונית בבואנוס איירס, הכיר את מנהיגי הקהילה והצטייד במכתבי המלצה שבעתיד יסייעו לו לחדור למוקדי השלטון בדמשק.

אלי התגורר בדירה בלב בואנוס איירס, בסמוך לבית הקפה la paz  ("השלום"), שם נהג להיפגש עם מפעיליו הישראלים. הם שסללו לו את הדרך לקראת משימתו המסוכנת.

בסוף באוקטובר של 1961 היה אלי כהן מוכן למשימתו בדמשק.

אלי כהן חזר לסוריה והצליח לרקום קשרים עם אנשי בטחון סורים והוא התמצא במערכת הצבאית שלהם. הוא שכר דירה שצפתה אל משרדי המטכ"ל הסורי. את מכשירי המורס שלו הוא הסתיר במנורה באחד מחדרי ביתו ובעזרת המכתבי המלצה שהביא מארגנטינה הוא החל בקריירה מסוות של סוחר העוסק ביבוא וביצוא לאירופה.

בשנת 1962 נולדה ביתם השנייה,עירית. באותה השנה  חזר אלי מנסיעת עסקים בארגנטינה ובאותה העת התחוללה הפיכה בסוריה ואנשי ההנהגה החדשה היו מקורבים מאוד לאלי. לכבוד ההפיכה אורגן נשף מפואר לתומכי המשטר החדש ואליו הוזמו אלי.

בעקבות האירוע, הצליח אלי לברר פרטים רבים על תוכניות להטיית מקורות הירדן, על הסיוע שהגישו הסורים לארגוני חבלה פלשתינים ועל ערך הצבא הסורי והיערכותו ברמת הגולן. בשנת 1964 ילדה נדיה בן  בשם שאול. הבן שאלי כל כך ציפה לו.

 ב 20 בינואר 1965 שידר אלי מברק לישראל ובאותו הרגע פרצו שמונה  אנשי בטחון סורים לדירתו ותפסו אותו בעת מעשה. תחילה אלי העמיד פנים שאיננו יודע מדוע נעצר אך לאחר שעות ארוכות של סבל ועינויים הוא הודה שהוא סוכן ביון ישראלי ושמו האמיתי הוא אינו כאמל אמין תאבת' אלא אלי כהן.

במשך 4 שבועות נחקר אלי תחת עינויים אכזריים . ב 24 בינואר 1965  הודיעה סוריה רשמית על המעצר.

ב 22 לפברואר החל משפטו של אלי בבניין המטה הכללי הסורי. לא הורשה לאף פרקליט להשתתף במשפט , גם לא ל 2 עורכי הדין, אריגי ומרסייה שנשכרו ע"י נדיה והמדינה. כמן כן, אף עיתונאי לא הורשה להיכנס למשפט.

במשך חודשים ארוכים ניסתה ממשלת ישראל להביא לשחרורו ע"י החלפתו בעבור מרגלים סורים ובעזרת כספים. כמו כן ישראל גם הפעילה ראשי מדינות, מלכים ואפילו את האפיפיור אך כל זאת היה לשווא.

הרב הראשי של הקהילה היהודית בדמשק, ניסים ענדבו- כהן, אמר יחד עם אלי את תפילת צידוק הדין.

כשנשאל למשאלתו האחרונה ביקש אלי לכתוב מכתב פרידה לאשתו ולילדיו. אלי כתב 2 מכתבים, אחד בערבית ואחד בצרפתית שכן לא התירו לו לרשום את המכתב בעברית.

דקות ספורות לפני הוצאתו להורג,אמר אלי  לרב ניסים  "אמור לאשתי כי מילאתי את חובתי עד תום" והחל בבכי.

להלן מכתבו של אלי כהן לאשתו נדיה ולילדים:

"נאדיה יקירתי, משפחתי היקרה! אני כותב אליכם מילים אחרונות אלו  בתקווה שתישארו תמיד מאוחדים אני מבקשת מאשתי שתסלח לי, שתדאג לעצמה ושתעניק השכלה  טוב לילדינו, יום יבוא וילדי יהיו גאים בי..ולך נאדיה יקירתי, את רשאית להינשא לגבר אחר למען יהיה אב לילדינו, בנושא זה את חופשיה לגמרי. אני מבקש ממך לא להתאבל על מה שקרה אלא להסתכל על העתיד. אני שולח לכם נשיקות אחרונות. התפללו לעילוי נשמתי. אלי".

ב 18 במאי 1964  בשעה 3 וחצי לפנות בוקר הוצא אלי להורג בתליה בכיכר אל מרג'ה בדמשק ע"י אבו סלימיאן, התליין הראשי של סוריה. אלפי אנשים דהרו לכיכר בכדי לראות את מותו של אלי.

עד היום מסרבים הסורים להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל.

ראיון עם נדיה כּהן

איך ואיפה הכרת את אלי ?

אצל שכנה שלי. אחותה הייתה נשואה למיצרי והוא אמר לי שיש לו אח ושהוא רוצה להכיר לי אותו. הפגישה התבצעה ומייד ידענו שנועדנו אחד לשני.

בכל התקופות שאלי נעדר מהבית, ידעת במה הוא עוסק ?

בהתחלה כמובן שלא. בנסיעה הראשונה והשנייה לא אבל בנסיעה השלישית כן. הוא התחיל לקבל בטחון עצמי ואני התחלתי לחשוש מכיוון שזה לא היה האלי שאני מכירה. היו לי חרדות מכיוון שהוא נעלם לי, פשוט איננו ואני לבד מגדלת את הילדים. זה כאילו שהיה בתוכו מטען שהוא רצה לספר לי עליו. זה מאוד קשה, עד עכשיו זה מלווה אותי. זה כמו משהו שתקוע באמצע ולא נפתח. הילדים גדלו ואני ניסיתי להעביר להם כמה שאני יכולה על אבא שלהם , וכמה שניסיתי זה לא היה אותו הדבר. ביתי הבכורה זוכרת אותו בצורה מעורפלת, כמו חלום.

איך ומתי הודיעו לך שאלי נתפס?

הודיעו לי ביום שנתפס. מהתפיסה ועד גזר הדין עברו 101 ימים, היה בי פחד. היו לי גם תקוות שנהיה משפחה נורמאלית עם חיים רגילים. בגזר הדין עברתי תהליך שבמקום שאחווה אותו כמו אדם בגילי- הרגשתי כמו זקנה והייתי רק בת 29. נעשיתי אפאתית לחלוטין. זה סוריה, זה לא מצרים, לא ירדן ולא לבנון, זה סוריה! סוריה, ובאיחוד כשנכנס אלי לשם כאדם שרצה לחזור למולדתו ואז מרוקן אותם במשך שנים וכל סודותיהם מתגלים ופתאום אלי מתגלה כמרגל.

אלי כתב במכתבו האחרון שהוא רוצה שתינשאי מחדש, למה בעצם לא עשית זאת?

מה פתאום שאתחתן ! כל הנישואים היו תהליך ומה שחוויתי עם אלי היה לי מספיק ודיי. בימים הכי יפים וטובים הוא היה לצידי, בא לחופשה לשבועיים ואז נעלם ל 7-8 חודשים ואני נשארתי לגדל  את הילדים לבד. זה שוק, שוק נוראי. בשביל מה אני צריכה להתחיל מחדש כשאני כבר לא אני? כשאני מישהי אחרת..

ממשלת סוריה מסרבת להחזיר את גופתו של אלי לקבורה בארץ. איך את חושבת שהממשלה שלנו מטפלת בזה כיום, 40 שנה אחרי?

הממשלה שלנו לא מטפלת בכל דבר  בזמן שאפשר היה לעשות משהו. את רואה מה נעשה לשבויים  כשלאלי היו הרבה הזדמנויות להגיע לפה אחרי מלחמת ששת הימים ואחרי מלחמת יום הכיפורים. נתפסו הרבה גנרלים ואנשי מפתח מהממשל הסורי. צריך היה להחזיק אותם 100 שנה, לגרור אותם לפה ועד שאנחנו לא מקבלים את שלנו, לא להחזיר אותם. זה טיפול של הזנחה טוטאלית.

איך הממשלה התייחסה אליך ואל משפחתך לאחר הוצאתו להורג של אלי?

בסדר, העריצו אותו אבל לנו זה לא מספיק. שום דבר לא יכול להחליף ליטוף, חיבוק, נשיקה- שום דבר לא יכול להיות במקומו.

כמו שלומדים בשיעורי היסטוריה על שרה גיבורת ניל"י , האם את חושבת שגם את סיפורו של אלי צריך להכניס לתוכנית הלימודים?

נכון, זה מה שכואב לנו. הייתה החלטה עם יוסי שריד ולימור לבנת שאלי יכנס להיסטוריה החדשה ופתאום אנחנו מוצאים חומר אצל סופרת, חומר חובבני, לא אמין, ואנחנו כאבנו. אחרי כל כך הרבה עמל, אחרי כל כך הרבה פניות, זו פשוט חוצפה.

הממשל פלוס משרד החינוך לא אוהב אותו, לא אוהבים כלום, אין פה יסודות. אנחנו מבחינתו מנסים לעשות הכל, זה בכוחות שלנו  להכניס אותו לספרי ההיסטוריה אבל כשזה מגיע לדרג העליון, הכל מתפקשש וזהו. כל החקירות שנערכות בממשלה, כל התככים, כל זה מהווה דוגמא לעם. צריך לקום דור אחר שייקח את העניינים לידיים ואולי אז אנשים כמו אלי יזכרו במקום הנכון.

איך בעצם חוזרים לשגרה- לגדל 3 ילדים קטנים כשאת לבדך?

אני לבד, לגמרי. לצערי זה באמת היה ללא עזרה של פסיכולוגים, ללא עזרה של מטפלת, ללא תמיכה של "מה שלומך?", ללא סעד של "קשה לך?". כשנגמרה השבעה נטרקה הדלת. אנחנו לא ידענו אפילו מי עמד מאחורי אלי, כאילו אלי היה חפץ שנעלם, התפוגג, איננו וזהו. כיום הדברים אחרת, יש יחס. כיום האנשים האלו שיוצאים למשימות האלו ולא בדרג הזה, יש להם התייחסות מצד החברים שלהם, יש עטיפה, יש חיבוק וזה אחרת. זה לא כמו בזמננו ולא עם האדם שעמד בראש הפירמידה- מאיר עמית- דיקטטור! לא הסורים הרגו את אלי, הוא הרג אותו, ומול הפנים של אלי...

תודה לנדיה כהן.